וויליאם פראוט היה כימאי פיזיקלי, ביוכימאי ורופא אנגלי שנודע על תגליותיו הקשורות בעיכול המזון, כימיה מטבולית ומשקלים אטומיים.

לנו הכימאים, הוא מוכר בעיקר בזכות השערתו שה"אטומים" הכימיים השונים אינם באמת בסיסיים, אלא מורכבים מצירופים של אטומי מימן שהוא האטום הקל ביותר, ומכאן שמשקלי האטומים של כל היסודות הכימיים צריכים להיות כפולות שלמות של משקל אטום המימן. לפי השערה זו, אטום המימן הוא החלקיק היסודי היחיד וכל שאר היסודות מורכבים ממספרים שונים של אטומי מימן. הוא כינה את החלקיק הזה בשם "פרוטיל" (protyle). למרות שתורתו לא עמדה במבחן הידע שהצטבר מאוחר יותר, היתה בה תבונה עמוקה של מבנה החומר ולכן, כאשר ארנסט רתרפורד (Ernest Rutherford) חיפש שם הולם לחלקיק התת אטומי שגילה, הוא בחר בשם פרוטון לזכרו של פראוט.

כאמור, עסק פראוט בשטחי מדע רבים. לדוגמה, ב-1823 הוא גילה כי מיצי הקיבה מכילים חומצת מלח (HCl), הוא הציע חלוקה של המזון לשלושה סוגים: סוכרים ועמילנים, חומרים שומניים ואלבומין. השמות לקבוצות אלה בימינו הם, כמובן, פחמימות, שומנים וחלבונים.

שטח נוסף לו תרם פראוט הוא בחקר מחלת הזפק (הגדלה של בלוטת התריס הגורמת לנפיחות בקדמת הצוואר). מחלה זו הייתה מוכרת לפני אלפי שנים, בעיקר באזורים שהיו רחוקים מן הים. עוד במאה הרביעית לפני הספירה, בערך, נתגלתה התרופה נגד המחלה – אכילת צמחי-ים, או ספוגים שרופים. פראוט מצא מלחי יוד בבעלי חיים ימיים ואז עלה בלבו שכנראה החומר הפעיל באפר ספוגי-ים הוא יוד. בשנת 1816הוא נטל כמויות קטנות של אשלגן יודאט (KIO₃) ולאחר שראה שאין הוא מזיק, הוא המליץ עליה כתרופה לזפקת.