ב-2 פברואר 1923 הוצע לראשונה דלק המכיל עופרת טטרה-אתילית.

שריפה מוקדמת הייתה מאז ומתמיד אחת הבעיות של דלק למכוניות, דבר הגורם לכך שחלק מן הדלק מתלקח באופן עצמאי בגלל הלחץ הגבוה והטמפרטורה הגבוהה בתא השריפה. שריפה מוקדמת גורמת לעלייה מהירה מאוד של הלחץ בצילינדר בגלל מהירות ההתפשטות של הלהבה. הדבר גורם לבלאי גבוה של מנגנון הארכובה – עד כדי יצירת חור בבוכנה, הפסדי חום והפרעות בפעולת המנוע.

היחידה למדידת איכות הבנזין מבחינת עמידותו לשריפה מוקדמת היא "מספר האוקטן".

לפי ההגדרה, מספר האוקטן של איזו-אוקטאן מוגדר כמאה וזה של n-הפטאן כאפס.

האדם שגילה את העופרת הטטרה-אתילית, Pb(CH₃CH₂)₄, היה תומאס מידג´לי (Thomas Midgley) שבדק כ-33,000 תרכובות שונות.

את התרכובת הזו מסנתזים מתערובת של כלורואתאן ומסג של נתרן/עופרת:

למרות החסרונות הברורים של התגובה הזו לא נמצא לה מחליף במשך השנים. הוספת עופרת טטרה-אתילית לדלק משפרת מאוד את איכות הדלק. אולם, מאז שנות התשעים פסק השימוש בתוספי עופרת לדלק כמעט לגמרי, עקב התוצרים הרעילים (הנפלטים מן המפלט) וכיום משתמשים במכוניות בבנזין נטול עופרת. בעקבות מחקרים שהראו ירידה במנת המשכל כתוצאה מחשיפה לרמות סביבתיות גבוהות של עופרת נאסר השימוש בטטרה אתיל עופרת כתוסף לדלק במרבית מדינות העולם, לרבות במדינת ישראל