מרכז ארצי למורי הכימיה - עמוד הבית

המצאת הגפרור

23/05/2012

ב-7 אפריל 1827 – המצאת הגפרור

גפרור הוא, כידוע, אמצעי להבערת אש בצורת מקלון דליק העשוי קרטון או עץ, שבראשו חומר המתחמם באמצעות חיכוך. אבל, תופעת החיכוך הייתה מוכרת במשך אלפי שנים עוד לפני גילוי אמצעים כימיים להבערת אש, ובני האדם למדו כיצד להבעיר אש, תחילה באמצעות חיכוך שני מקלות זה בזה, ומאוחר יותר (וקל יותר), באמצעות צור ופלדה.

עם זאת, רק בשנת 1680 מצא רוברט בויל שכאשר משפשפים זרחן וגופרית זה בזה, הם מתפרצים בלהבה מיידית. הוא היה משוכנע כי הלהבה נוצרת לא מן החיכוך, אלא מדבר מה בטבעם של הזרחן והגופרית עצמם, וכך חשף את העיקרון, שבסופו שלדבר, הוביל אל הגפרור המודרני. בתחילת המאה התשע עשרה, פותחו באירופה אמצעים רבים להצתת אש. מקצתם היו בשילוב שהציע בויל – זרחן וגופרית, ואילו אחרים כללו מימן גזי, ואולם כולם היו מסורבלים ומסוכנים.

ב-7 לאפריל 1827 רשם הרוקח האנגלי, ג´והן ווקר (John Walker) את המכירה הראשונה של גפרורים אותם המציא שנה קודם לכן. הגפרורים האלה היו מקלות הטבולים בקצותיהם בתערובת חומרים הנדלקת עם חיכוכה במשטח מחוספס – בין השאר, אנטימון גפרי, אשלגן כלורט, גומי ועמילן. הגפרורים האלה היו באורך של כ-90 סנטימטר וכדי להציתם היה צורך להעבירם דרך נייר זכוכית מקופל.

בין 1827 ו-1829 הצליח ווקר לבצע 168 מכירות למרות הסיכון הרב שהיה בשימוש בגפרורים האלה – לעיתים הכדורים הבוערים נפלו לרצפה וגרמו לשריפות של שטיחים ובגדים, דבר שהביא לאיסור בשימוש בהם בצרפת וגרמניה. ווקר מעולם לא הוציא פטנט על המצאתו והמשיך להתפרנס מעסקי הרוקחות שלו.

גפרורי גופרית קטנים שווקו לראשונה בגרמניה בשנת 1832, אך היו מסוכנים ביותר. בעיה זו נותרה, עד להמצאת הזרחן האמורפי (האדום) בשנת 1845. קרל לינדסטרום משוודיה הציג לראשונה, בשנת 1855 את ה"גפרורים הבטוחים". "גפרור בטוח" אינו מכיל זרחן והוא ניצת רק כאשר משפשפים אותו כנגד משטח מיוחד המכיל זרחן (בדרך כלל חלק מקופסת הגפרורים); בניגוד לגפרור שאינו בטוח, המכיל זרחן, הניצת כאשר הוא משופשף כנגד כל משטח.

דרג את הכתבה