ב-31 מאי 1941 נולד לואיס איגנורו, Louis J. Ignarro

לואיס איגנורו הוא פרמקולוג אמריקאי אשר חלק עם עמיתים את פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה ב-1998, על הגילוי של תפקודה של מולקולת החנקן החמצני (NO) בגוף.

מולקולה זו פועלת כשליח עצבי במערכת העצבים המרכזית, יש לה חשיבות בהשפעה על שרירים חלקים וכן היא משתתפת במנגנון ההגנה של הגוף מפני מיקרואורגניזמים פתוגנים ותאים סרטניים.

הרעיון שמולקולה פשוטה כל-כך עשויה לפעול כשליח בין-תאי היה בלתי מקובל ומהפכני, ולכן ניתקל, כשפורסם לראשונה, באי אמון. אך לאחר מכן הפך לנושא חם ופופולרי במדע עד כי מולקולת ה-NO נבחרה בשנת 1997 למולקולת השנה.

כאמור, אחד מן התפקידים החשובים של החנקן החמצני הוא בהרפיית השריר החלק בדופן העורקים הכליליים, להרחבתם ולזרימת דם טובה יותר. באנשים החולים במחלת לב כלילית שריר הלב לא מקבל אספקה מספקת של חמצן בגלל סתימת העורקים הכליליים המזינים את שריר הלב. הרופאים טיפלו באנשים אלה בעזרת ניטרוגליצרין ותרופות דומות המכילות ניטריטים אך רק בזמן האחרון התברר כי תרופות אלה משחררות NO הגורם להרפית השרירים. עיקר פרסומו של ה-NO היה עם הופעתה של תרופת הויאגרה. החומר הפעיל שבגלולה מעכב אנזים שמפרק את הנוקלאוטיד גואנוזין מונופוספט טבעתי, (cyclic guanosine monophosphate, cGMP) חומר שנוצר בתאי שריר בהשפעת NO. אם האנזים פחות פעיל, יהיה יותר גואנוזין מונופוספט טבעתי לאורך יותר זמן. יותר גואנוזין מונופוספט -טבעתי פירושו יותר זקפה.

מעניין לציין, שחומר כל-כך חשוב ומרכזי בגוף, יכול להיות רעיל בריכוזים גבוהים - בעשן סיגריות ומכוניות.

לקריאה נוספת: מאמר מאת ד"ר רות לומניצר, האוניברסיטה הפתוחה: "על פרס נובל לרפואה - חנקן חד חמצני וויאגרה".

התמונה באדיבות:

By Zé Carlos Barretta from São Paulo, Brasil (stk_002080) [CC BY 2.0 ( http://creativecommons.org/licenses/by/2.0 )], via Wikimedia Commons