ב-22 לאוגוסט 1865 הוצא פטנט לסבון נוזלי

את המצאת הסבון מייחסים לכמה עמים שונים. העדויות הקדומות ביותר לגבי המצאת הסבון מגיעות מבבל הקדומה, משנת 2800 לפני הספירה, שבה שלטו השומרים באותה תקופה. אחרים מפנים אותנו למקרא, לספר ירמיהו, שם ניתן למצוא רמזים לשימוש בסבון, שבשפה התנ"כית נקרא "בורית". הבורית הייתה, למעשה, מעין דייסה סמיכה, שהתקבלה מבישול של שומן עם מים ואפר. כתבים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות גילו, כי גם ברומא העתיקה השימוש בסבון היה נפוץ מאוד. הרופא והסופר היווני גלנוס , שכתביו היוו, למעשה, את הבסיס למדעי הרפואה והאנטומיה במשך שנים רבות, המליץ כבר במאה ה-2 לספירה על השימוש בסבון לניקוי. אולם, למרבה הצער, שאר הרופאים לא ממש התייחסו אליו ברצינות. השימוש בחיטוי ברפואה, שכיום נראה לנו מובן מאליו, נאלץ להמתין עד לעבודתו של הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס באמצע המאה ה-19.

השימוש בסבון נוזלי ( Liquid soap ) החל רק במאה ה-19 כאשר ויליאם שפרד (William Shepphard) הוציא פטנט על הייצור של סבון נוזל. שפרד מצא שכאשר מערבבים מעט סבון עם תמיסה המכילה אמוניה, אמוניום קרבונט, כוהל ושמנים ארומאטיים (spirits of ammonia) נוצר נוזל צמיג בעל תכונות ניקוי כמו לסבון המוצק. לסבון הנוזלי נמצאו שימושים רבים שאולי החשוב ביותר הוא העלאת רמת הסניטציה בשירותים ציבוריים.