ג'יימס צ'דוויק היה פיזיקאי אנגלי שקיבל ב- 1935 את פרס נובל בפיזיקה על גילוי הנויטרון. צ'דוויק עבד עם הנס גייגר (Johannes "Hans" Geiger) ועם ארנסט רתרפורד (Ernest Rutherford). בתחילת מלחמת העולם הראשונה הוא היה בגרמניה ונכלא במחנה שבויים ליד ברלין שם הקים מעבדה באורווה ועבד, בין השאר, על תגובה פוטוכימית בין פחמן חד-חמצני וכלור.

הוא בילה שם את מרבית שנות המלחמה עד שמעבדתו של גייגר התערבה והביאה לשחרורו. במעבדתו של רתרפורד גילה צ'דוויק את הנויטרון כאשר חזר על ניסויים של בני-הזוג ז'וליו-קירי (Joliot-Curie) אשר הקרינו את אטומי היסוד בריליום בחלקיקי אלפא. בני-הזוג ז'וליו-קירי חשבו שבניסוי זה נפלטת קרינת גאמה (סוג של אור, בעל כוח חדירה עז מזה של קרני רנטגן). צ'דוויק חזר על ניסוי ז'וליו-קירי, וקידם אותו עוד בצעד אחד. אכן, הקרינה המוזרה הייתה חזקה ביותר. צ'דוויק הפגיז בה כתריסר יסודות, והיא חילצה פרוטונים מכל אחד ואחד מהם. האנרגיה של הפרוטונים הנפלטים הייתה גבוהה מכל מה שיכלו קרני גאמה לספק להם. אולם צ'דוויק הבין שחלקיק שמאסתו קרובה למאסת הפרוטון יוכל לעשות זאת. והוא חייב להיות נייטרלי מבחינה חשמלית, על מנת שיחדור לחומר ביסודיות שכזו.

ברדיפתו אחר חלקיק היסוד החדש, שזיכתה אותו לבסוף בפרס נובל לפיסיקה, צ'דוויק לא עצם עין במשך עשרה ימים רצופים. הוא נכנס ברגליים כושלות לישיבה של עמיתיו בקיימברידג' ובישר להם על תגליתו. "עכשיו אני רוצה שירדימו אותי," סיים בחטף את הרצאתו הקצרה, "וישימו אותי במיטה לשבועיים." על-ידי גילוי הנויטרון סלל צ'דוויק את הדרך להיתוך אורניום 235 ובהמשך ליצירת פצצת האטום .