ב-3 נובמבר 1863 הוצא בארצות הברית פטנט לצבע מגן על אוניות

החומר שעליו הוצא הפטנט יוצר על-ידי ג´יימס טאר (James Tarr) ואוגוסטוס וונסון Augustus) Wonson) מתערובת של נחושת חמצנית (CuO) ונפטא (Naphtha) שהוא תזקיק נפט, במטרה לפתור בעיות עתיקות יומין של התחבורה הימית.

כאשר אנייה נמצאת בים, נדבקת לדָּפְנוֹתֶיהָ "צִמְדָּה" (שם כולל לאצות ובעלי חיים ימיים הנצמדים לתחתיות של כלי שיט) הגורמת נזק רב לאוניות. הנזק עלול היה להיגרם למבנה או, במקרים של הצטברות כמויות גדולות של אצות – האטה של מהירות ההפלגה. הדרכים להתגבר על בעיה זו היו ציפוי גוף האנייה במשטחים דקים של נחושת. בתחילה נראה היה כאילו הבעיה נפתרה. במגע של נחושת עם מים, נוצרת שכבה רעילה של אוקסיכלוריד, Cu₂(OH)₃Cl, המונעת את ההדבקות של הצִמְדָּה.

אבל נתגלתה בעיה חדשה. כאשר החלו בשיטה זו, התברר שלאחר שהייה קצרה בים, כל לוחות הנחושת נפלו ואבדו. האדמירליות הקימה ועדת חקירה שאליה הוזמן המדען סר המפרי דייווי שתיאר את הבעיה ופתרונה: "הקבלן לא גנב הוא פשוט טיפש, הוא קיבע את לוחות הנחושת הגדולים במסמרי פלדה קטנים אל העץ, נוצרה קורוזיה בלוחות הנחושת ומסמרי הפלדה אשר החזיקו את לוחות הנחושת נאכלו ונפלו לים. היו צריכים להשתמש במסמרים מנחושת ולא מפלדה ואז כל האירוע המצער היה נמנע". "אבל", הוא הוסיף: "אם כבר רוצים להשתמש במסמרי פלדה לקיבוע לוחות הנחושת היה צריך להדביק באחת הפינות גוש אבץ וגוש אבץ זה ימנע את התופעה".