ב-19 בדצמבר 1852 נולד אלברט מייקלסון ( Albert Abraham Michelson ) ש"הרג" את תיאוריית האתר

אלברט אברהם מייקלסון היה האמריקאי הראשון שזכה בפרס נובל בשנת 1907, וכן היהודי הראשון שזכה בפרס בתחום הפיזיקה.

מייקלסון המציא את האינטרפרומטר שנקרא על שמו ובעזרתו הוכיח שמהירות האור אינה תלויה במערכת הייחוס בה היא נמדדת - תגלית שהובילה לפיתוח תורת היחסות הפרטית.

הוא נולד בפרוסיה שאזור הנמצא כיום בתחום פולין. כשהיה בן שנתיים היגרה משפחתו לארצות הברית, ואת שנות ילדותו בילה בקליפורניה ובנבדה. בגיל 29 הוא הצטרף כפרופסור למכון הטכנולוגי "קייס" שבקליבלנד במדינת אוהיו. שם, יחד עם אדוארד מורלי ערך מייקלסון ב-1887 את אחד הניסויים החשובים ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה.

מטרתו של הניסוי הייתה למדוד את מהירות כדור הארץ באֶ‏תֶ‏ר. במדע, באותה תקופה, נחשב האֶתֶר לחומר שממלא את כל המרחב. אריסטו כלל אותו כאלמנט החמישי בשל העיקרון לפיו הטבע סולד מֵרִיק. האתר אמור היה להיות אלסטי וחסר מסה. הרעיון לקיומו של האתר גם בקרב פיזיקאים מאוחרים יותר, שאב כנראה השראתו מ"הפחד מפני הריק" (horror vaccui) שמקורו עוד ביוון העתיקה.

למעשה התכוונו שני המדענים לבצע ניסוי שיוכיח סופית את קיומו של האתר ולכן יש המכנים אותו ככישלון המוצלח ביותר בהיסטוריה של המדע. הם השתמשו בשיטה אופטית-התאבכותית הידועה בשם " אינטרפרומטריה ". הרעיון מאחורי הניסוי היה לצרף שתי קרני אור, אשר אחת מהן נעה בכיוון התקדמות כדור הארץ, ואחת מהן נעה בניצב אליו. בהנחה שהאור מתקדם באתר ושכדור הארץ נע ביחס אליו, צריך להיות הבדל במהירות של אותן שתי קרניים, והאינטרפרומטר של מייקלסון מורלי היה רגיש מספיק בשביל למדוד הבדל זה.

 תוצאות הניסוי העלו שמהירות האור שנמדדה בשני הכיוונים הייתה זהה. תוצאות הניסוי זכו לפרשנויות שונות. מייקלסון ומורלי סברו שהמכשור לא היה רגיש דיו, וניסו לחזור על הניסוי בווריאציות שונות, ואילו הפיזיקאי הנדריק לורנץ הציע ב-1892 כי הגופים הנעים מתכווצים בכיוון התנועה באתר. לאחר שאיינשטיין פרסם בשנת 1905 את תורת היחסות הפרטית , פורש ניסוי מייקסלון-מורלי בדיעבד כאישוש שלה וכהפרכת קיומו של האתר, אם כי בשעתו הוא לא נתפס כך כלל.