אלפרד הרשי היה בקטריולוג וגנטיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה לשנת 1969. הוא נולד בארה"ב וקיבל את התואר הראשון שלו בכימיה, את הדוקטורט שלו באוניברסיטת מישיגן בבקטריולוגיה וזמן קצר לאחר מכן עבר למחלקה לבקטריולוגיה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס.

ב-1940 החל הרשי לבצע ניסויים ב בקטריופאג'ים עם סלבדור לוריא ומקס דלבריק . בניסויים אלה צוין כי כאשר מדביקים חיידקים בשני זנים שונים של בקטריופאג'ים, שני הוירוסים יכולים להחליף ביניהם מידע גנטי, אך לא היה ברור מהו אופיו של חומר זה והנטייה הייתה לחשוב שאלה חלבונים.

ב-1950 עבר הרשי עם העמיתה שלו, מרתה צ'ייס ( Martha Chase ), לניו יורק שם ביצעו ב-1952 את מה שנודע בשם " ניסוי הרשי-צ'ייס " שנועד לאשר או לדחות הנחה זו.

בניסוי שלהם השתמשו הרשי וצ'ייס בטכניקה של הדבקת חיידקים בנגיפים. באותה תקופה כבר היה ידוע כי הנגיפים מורכבים ממעטפת חלבונית שבתוכה נמצא המטען הגנטי שלהם (הדנ"א).

הנגיפים במדגם הראשון סומנו בזרחה (פוספט) רדיואקטיבית. זרחה היא חומר שקיים בכמויות גדולות בדנ"א, אך לא קיים כלל בחלבונים. בנגיפים שבמדגם השני הם השתמשו בגפרית רדיואקטיבית. גפרית קיימת בחלבונים, בחומצות ציסטאין ומתיונין, אך אינה קיימת כלל בדנ"א.

אחרי ההדבקה הם הפרידו בעזרת מערבל וצנטריפוגה את החיידקים המודבקים ממעטפות הווירוסים הריקות. לאחר ההפרדה בין המשקע, שהכיל את החיידקים (עם הדנ"א שלהם) מן הנוזל שבו היו מעטפות החלבון של הנגיפים הם בדקו את הרדיואקטיביות. הם מצאו כי במדגם הראשון המשקע היה רדיואקטיבי. מכאן הסיקו החוקרים כי החומר שהועבר לנגיפים היה דנ"א. התוצאות מן המדגם השני אישרו ממצאים אלה. שם סומנו החלבונים שבמעטפות הנגיפים ובסיום הניסוי נמצא כי הנוזל היה רדיואקטיבי. מכאן יכלו שני החוקרים להגיע למסקנה כי החומר העובר מתא לתא הוא הדנ"א. ניסוי זה סיפק הוכחה לכך שהדנ"א היה החומר הגנטי של החיים (ולא חלבון).